כאוצרת אמנות וכמובילה בקהילת "אמהות עם מהות" אני חשה זכות גדולה על האמון שזכינו בו מצד דורון פולק, אוצר הגלריה השיתופית ע"ש דבורה פישר ומסיגל בר און מנהלת הגלריה, בבית ציוני אמריקה, לאפשר עבורנו להשמיע את קולנו בדרך של אמנות, העצמה ועשייה של חסד. היוזמה לאצור את התערוכה הנוכחית נבעה סביב היכרותי עם ענת אלקבץ, כאשר ביום לימודינו הראשון במכון שכטר לפני בדיוק שנתיים הצטלבו דרכינו. לא תיארתי לעצמי שהמקריות של עליתינו המשותפת במעלית המכון, תוביל להכרות ולחברות כל כך משמעותית עבורי. אני מודה על כך שזכיתי להכיר אישה מדהימה ומרשימה כל כך אשר מתוך בחירה אישית שלה, לקחה על עצמה למנף את האסון אשר פקד את משפחתה, למקום של העצמה ואמונה בשליחות ובתקווה.

התערוכה נולדה מתוך החוויה האישית של האמן גדעון טרן ושל ענת אלקבץ צלמת ובתווך שבין שתי מלחמות קשות.

באמצעות עדשת מצלמתה של ענת אלקבץ, האמנית ואם שכולה ועבודותיו של גדעון טרן איש חינוך ואמן רב תחומי – נפרשת תמונה רבת עוצמה של זיכרון אישי וקולקטיבי עם שוני אך גם עם הרבה דמיון. התערוכה יוצרת הקבלה בין עבר להווה, בין כאב להישרדות, ומזמינה את הצופה למסע שבו השבר הופך לגשר של זיכרון והנצחה.

מתוך תיעודה הקשה של ענת, עת כניסתה לביתה של בתה סיון, ימים ספורים לאחר הטבח, נגלים הכאב והשבר לצד שברירי רגעים של אופטימיות ואחיזה בחיים. ובעבודות האסמבלאז של גדעון, המתפרסות על פני תקופה של מעל חמישים שנה, ניכרים – הזיכרון והחסר הלאומי, אך גם "עוצמת החיים".

אסיים בתודתי לכל שותפי לתערוכה ובמיוחד לצוות "אמהות עם מהות" המסור.

החיבור הזה בין כולנו בתערוכה – לערך – ה"ערבות הדדית" – זה הביטוי "לישראל היפה".